סיפור קצר מאת מאיר אריאל

הרבה פעמים אני שומע מאנשים מבוגרים, שמתווכחים ביניהם, את המשפט: "כל ילד יודע כך וכך". ולפעמים לא טוב לי מזה - פעמיים. פעם אחת לא טוב לי מזה שאני לא יודע מה שכל ילד יודע (שכך וכך), ופעם שנייה לא טוב לי מזה שאני לא יודע איך אנשים מבוגרים יודעים שכל ילד יודע שכך וכך. איך אני לא יודע דבר כזה. כן?

אני לא מתכוון למשפטים כמו: "כל ילד יודע שהשמש זורחת במזרח ושוקעת במערב". אני מתכוון למשפט כמו: "כל ילד יודע שבחודש פברואר יש רק עשרים ושמונה ימים". איך אפשר לדעת שכל ילד יודע את זה? הולכים מילד לילד ושואלים אותו: "תגיד, אתה יודע שבחודש פברואר יש רק עשרים ושמונה ימים?" קשה לי להאמין שמישהו עושה את זה.

דרך אגב, אם כבר מדברים על חוד פברואר, אז אחת לארבע שנים הוא מקבל עוד יום. ואז יש לו עשרים ותשעה יום והוא כאילו מרגיש קצת יותר טוב, לא כמו אפריל, שיש לו שלושים יום, בטח שלא כמו ינואר השכן, שיש לו שלושים ואחד ימים.

טוב, בטח כל ילד יודע שגם אולימפיאדה זה אחת לארבע שנים, וגם בחירות כלליות קורות פעם בארבע שנים. כך שהעשרים ותשעה בפברואר הוא לא מיוחד בקצב של ארבע. יוצא חודש פברואר מרגיש לא טוב גם כשהוא מרגיש קצת יותר טוב, כשהוא קצת יותר שמן; כי כל הטובה הזאת שעשו לו, שזרקו לו עוד יום אחת לארבע שנים, רק טשטשה את זהותו בין אולימפיאדה ובחירות כלליות - כלומר שהוא נורא קצר, או שהוא אותו הדבר, ולך תשמח בחלקך.

והנה אחד שנולד בעשרים ותשעה בפברואר. קורה. אז מה? יום-הולדת רק פעם בארבע שנים. זאת אומרת, אמיתי, מלא, שלם. לא עשרים ושמונה בפברואר, לא אחד במרץ, שחוגגים לו בין לבין. אגב, הוא עצמו - לא אכפת לו כל כך. בינינו, הוא לא אוהב במיוחד ימי הולדת. דווקא מתאים לו מסיבה אחת לארבע שנים. הרבה יותר מאשר מדי שנה בשנה.

אבל אמא שלו לא מסתדרת עם זה כל כך טוב. מכיוון שעצם הלידה קרתה בעשים ותשעה בפברואר, ברור שהעשרים ושמונה זה לפני והאחד במרץ זה אחרי האירוע הגדול הזה, שבשנים רזות, שאין בהן העשרים ותשעה - הוא פשוט כאילו לא היה, נעלם. אירוע גדול שכזה.

ואכן בכל שנה ושנה, שבה יש בפברואר רק עשרים ושמונה ימים, היא מתחילה להרגיש לא טוב מיד עם היכנס החודש. בחמישה-עשר בחודש היא על סף אשפוז, ולקראת העשרים ושמונה היא נדרכת כקפיץ של שעון ומתאימה את פעימות לבה לתקתוק השעון; ועם צאת העשרים ושמונה, סמוך לחצות, היא אורבת לסדק - ולו כדי פעימה - בין העשרים ושמונה בפברואר והאחד במרץ.

אבל הזמן לא נסדק - ולו כדי פעימה. הזמן עומד אפילו בשיני הזמן. בטוח שלא כל ילד יודע את הקשר שבין סדקים ובין שיני הזמן. בעצם, אני לא חושב שיש ילד שיודע מה זה שיני הזמן. אבל כבר כתבתי, אז שיהיה. וככה אמא שלו נסחטת דקה אחרי חצות, ממש כאילו עברה את הלידה מחדש. הקפה של הבוקר אומר לה שזה שטויות. הסיגריה אומרת לה שזה שטויות. האמבטיה אומרת לה שזה שטויות. שטויות שטויות שטויות, אבל דקה לחצות. חצות. דקה אחרי... סחוטה, סחוטה... שנה אחר שנה אחר שנה. לא מוותרת.

ברור לה שהילד מפסיד יום בכל שנה רזה, בזמן שיתר הילדים לא רק שלא מפסידים אף יום, עוד מרוויחים את העשרים ותשעה הזה, כשהוא בא. בגיל שתים-עשרה יכול כל ילד כזה לחשב ולמצוא שחסרים לו כבר תשעה ימים - ואילו לילדים האחרים בגילו יש עודף שלושה-ארבעה ימים. יוצא שהוא בפיגור של שנים-עשר, שלושה עשר ימים אחרי ילדים בני גילו, ולך תשמח בחלקך.

טוב, הוא כשלעצמו , כמו שאמרתי כבר, לא כל כך מעניין אותו אם הוא באמת מפסיד ימים מהחיים או שהוא מפגר אחרי בני גילו. הוא לא ממש מרגיש שחסר לו משהו במיוחד, או שהוא חלש או טיפש מבני גילו. אבל חבל לו על אמא שלוקחת את זה כל-כך קשה.

רק אחת לארבע שנים, בחצות, בהיכנס העשרים ותשעה, היא רועדת מרוגשת - כאילו מסתודדת עם כל האגדות על מסתרי הזמן האבוד. כמו מגע עם משהו שלא מהעולם הזה. ובאמת יש לה מחשבות שאולי לא מונים את שנות הילד שלה כאן, אלא במקום שבו כל שנה שווה לארבע שנים כאן. זאת אומרת שהילד לא בן שתיים-עשרה כבר אלא רק בן שלוש. בשביל אמא זה מספיק.

הקפה של הבוקר אומר לה שזה שטויות. הסיגריה אומרת לה שטויות. אפילו היא עצמה מצטחקת ואומרת שזה שטויות. שטויות. שטויות-שטויות. אבל סמוך לחצות בשנים רזות, בצאת העשרים ושמונה בפברואר, עם תקתוק השעון בלב, היא אורבת לסדק בזמן ולו כדי פעימה.

לילה אחד כזה, דקה אחרי, סחוטה-סחוטה, היא הגיעה למסקנה שאין הווה. יש שם רק עתיד ועבר – וּמַעֲבָר סמוי מעתיד לעבר. כיצד? הנה, זה פשוט מאד. שעה מתחלקת לדקות, דקה לשניות, שנייה - לאלפיות שנייה, ואלפית שנייה לביליוניות-אלפית שנייה. ולך תוציא מביניהם את חלקיק הזמן שאפשר לקרוא לו הווה... לכן היא הגיעה למסקנה המוטעית שאין הווה, ויש רק מעבר מהיר ומסתורי מעתיד לעבר וזהו.

אני יכול לומר כמעט בוודאות שכל ילד יודע שזה לא נכון, שאין הווה. יש הווה. הווה הוא הזמן היחידי שישנו. העבר תמיד היה, העתיד תמיד יהיה. ורק ההווה תמיד הווה. זה שאי-אפשר לצוד אותו בשעון - זה דבר אחר. זה שאי-אפשר למדוד אותו, שאין לו מידה, אז מה – גם נצח אין לו מידה. לא, אני רק אומר את זה שההווה לא יחשוב את עצמו למשהו מיוחד, יש עוד כמוהו.

אז מה, שואל הילד שנולד בעשרים ותשעה בפברואר, אז מה אז מה אז מה. אז כלום, אני אומר לו, כלום. רק תדע לך, שלפי התאריך העברי אתה לא מפסיד כלום, לא יום ולא חצי יום. כדאי שתגיד את זה לאמא שלך.

"אתה חושב שלא אמרו לה?" הוא עונה לי, "אמרו לה הרבה פעמים. והיא אפילו הסכימה."

ומהו התאריך העברי שלך? "כ"ט דמר-פברואר."

ואז אני שואל אותו, תוך כדי קריצה אליכם - תגיד, אתה יודע שכ"ט בנובמבר הוליד את ספטמבר השחור?

"אז מה," הוא עונה לי.

אני רק בודק אם כל ילד יודע את זה, אני מתרץ לו, חשבתי להשתמש בזה בוויכוח.

"אז אתה הולך מילד לילד ושואל?" הוא שואל אותי, ובעיניו מבט של אי-אמון מהול ברחמים.

משהו כזה, אני משיב, קצת מבויש.

​

(26.6.1997)

 

את הסיפור הזה ועוד סיפורים קצרים ושנונים שכתב מאיר אריאל, תמצאו בספר ד"ר התחכמות, שיצא לרגל שנת ה-20 לזכרו וכולל את מיטב כתביו.

להזמנה מכאן https://meirariel.cashcow.co.il