סיפור קצר מאת מאיר אריאל

"סיפור שהמצאתי לילדיי במטרה השקופה להרדים אותם כמה שיותר מהר, כי זה עתה חזרתי מהעבודה ועוד לא הספקתי להציץ בעיתון. המטרה השקופה, להרדים את ילדיי, רק יצקה בהם ערנות יתרה והסיפורים שהמצאתי הרדימו בעצם אותי, עד שה"נו" שלהם היה מעורר אותי למאמצים נואשים למצוא המשך לסיפור המשעמם הזה. כך שאם אתם פוגשים במרוצת הסיפור הזה "נו" כזה, או "אבא תמשיך", תדעו שנרדמתי על הסיפור שלי.

ומוזר כמה שזה מעניין, אדם שמשתעמם מהסיפור שלו עצמו; ורק למען האיזון אני מזכיר את תרומתו האפשרית של יום עבודה לעייפותו של המספר-הממציא-על-המקום, ואולי גם הייאוש מהסיכוי שהילדים... יירדמו... לפניו...

"אבא, תמשיך."
ובכן ­– ברודצקי וסמילוביץ', שני חתולי רחוב, חצרות אחוריות, פחי אשפה.
חתול ושמו ברודצקי – על שם איתן ברודצקי שהיה איתי בצנחנים, כאילו שזו סיבה מַספקת לקרוא ככה לחתול רחוב, שבקיצור קוראים לו ברודי על שם טל ברודי האגדי, וזו כבר סיבה לקרוא ככה לחתול – מטפס אחר-צהריים אחד של קיץ אל תוך פח אשפה, מאלה שעומדים בחצרות אחוריות. את נחיריו מקדם ריח חזק של רבע-עוף צלוי בשזיפים ויין, ועד מהרה נגלית לעיניו מנה אדירה של רגל עוף שלמה, שאולי נגסו ממנה נגיסה, אולי חצי-נגיסה.
עד כאן כמובן זה די משעמם. והאם להיכנס לשאלה איך זה שזורקים מנה שלמה של רגל עוף, בשביל שהילדים יבינו שלא זורקים מנה שלמה של רגל עוף? או ללכת עם החתול, שלא כל כך אכפת לו איך זה שזורקים מנה שלמה של רגל עוף? הוא פשוט נכנס וכמה שהוא יותר נכנס בה, ככה הוא מכניס אותה אליו, כלומר בולע אותה, זולל וסובא רגל. ואולי זה היין שמשכיח ממנו הֶרגל של חתולים, להתעסק בעצמם אחרי האוכל, והוא פשוט נרדם בתוך הפח על מצע אשפה. כיאה לזולל וסובא.
ולא רק ברודצקי נרדם, גם אני נרדם. אני לא מחזיק מעמד בשיעמום הזה. ולאן כבר יכול הסיפור הזה ללכת מכאן.
"נו! תמשיך."
איפה אנחנו? ישנים בפח אשפה. שינה עמוקה. שינה ערבה ומתוקה, בלי חלומות בכלל, רק תענוג חמים. אם תעצמו את העיניים שלכם, ילדים, ותחייכו לכם חיוך קטן, תוכלו לדעת את ההרגשה הטובה של ברודצקי החתול, אדרבא, נסו את  זה... אתם מנסים?
"לא! תמשיך!"
בקיצור, החתול ברודצקי ישן כל כך חזק, שלא שמע את האוטו-זבל עובר ברחוב, לא הרגיש שלוקחים את פח הזבל, והוא התעורר כשהוא מועף באוויר אל תוך חלל האוטו-זבל עם יֶתֶר אשפת הפח. אבל עוד בהיותו באוויר כבר עלו על נחיריו מכל עבר ריחות מבטיחים. נחת בְּרַכּוּת, להספיק לראות את הדלת הגדולה נסגרת ברעש.

חושך ונוסעים. נעצרים. הדלת הגדולה נפתחת - ומתחילים לעוף אי-אילו דברים שהודפים את נסיונותיו להתקרב לפתח הגדול ולזנק החוצה. אמנם יש כאן המון אשפה וריחות מהבילים, ואם לא היה זה ראש דג שפגע בו, זה בטח היה בשר טחון קצוץ.
לא רק אוכל אנשים זורקים. ויש דברים קשים, ויש דברים חדים, ובסך הכל ברור שזה לא עסק. מכיוון שהאוטו-זבל הזה נעצר מדי פעם, הדלת נפתחת ודברים מתחילים לעוף... אפילו הלכת אחרי הריח ואכן גילית חבילת גבינה - קצת-חמוצה אבל בכל זאת אתה מתחיל להתחפר בגבינה הזו - ולא מרגיש שהאוטו-זבל נעצר, הדלת נפתחת, דברים עפים וישר עליך נוחתת חתיכת זכוכית מתמונה של איזה צייר ידוע, שהושלכה על בעל-בית קנאי בידי אשתו המרדנית, והעוזרת של שניהם זרקה את השברים לפח. מהפח לאוטו-זבל והיישר על גבך, בעוד ראשך חפור עמוק בחתיכת גבינה. זה למה שזה לא עסק, על כן שואף החתול, למרות כל הריחות הנפלאים האלה, לצאת מגן העדן... החשוך... הזה...
"נו!"
איפה היינו? באוטו-זבל. ברודצקי החתול התחיל להתבלבל מהמצב. 
טוב לי? רע לי? לאן נפלתי? והנה האוטו-זבל עוצר, הדלת נפתחת - ועם כל הדברים המועפים פנימה טס בצווחה עוד חתול.
וכשהדלת נסגרה ברעש מחריש והאוטו החל לנוע, החליפו שני החתולים קריאות ענייניות ועד מהרה התוודעו זה לזה, תוך רחרוח הדדי. ברור שריב קצר ואכזרי היה בלתי-נמנע, על השליטה באוצרות הערימה, אך עד מהרה התחילה כף-ברזל גדולה לדחוס את הערימה והחתולים פשוט היו חייבים לנתר מעליה, כדי לא להיקבר ולהיחנק בתוכה.
אמר ברודצקי לסמילוביץ' - שזה השם שנתתי לחתול השני, על שם אף אחד, אבל הילדים הסכימו בשתיקה. חיכיתי עוד רגע, אולי זו שתיקה של שינה מתוקה, אך לא - ועוד לפני ה"נו" הזה אמר ברודי לסמילו: "הרי זו ערימה גדולה וגְּדֵלָה, ואמנם אני הייתי כאן קודם, ועל פי כל מקובלה ומוסכמה, זו הערימה שלי - אבל אני מסכים לך שתשתקע בה, בתנאי שכל חתיכה נאה שנופלת בחלקך, אתה מביא לי לשתיים-שלוש נגיסות ראשונות לחתימה, לאישור."
"קפוץ לי," סינן סמילו באדישות. בשלב הזה התחלתי להרהר אם לפתוח בריב חדש בין חתולים, שזה שעמום מעייף, או אולי פשוט להמשיך לשתוק ארוכות. דפקתי פיהוק קולני ושתקתי.
"אבא!" - שתיקה.
"אבא, תמשיך!" - שתיקה.
"נו אבא, תמשיך!"
רק רגע, ילדים, שכחתי את ההמשך, אני מנסה להיזכר.
"תיזכר מהר, כי עוד מעט נירדם!"
שביב תקווה ניצת בי והצעתי להם להירדם מיד, ומחר... פיהוק... מחר...
נרדמתי.
"אבא"
"אבא!!"
"נו?"
איפה אנחנו? באוטו זבל. טוב, אמרתי לילדים, הסוף של הסיפור הזה הוא די מעורפל, ואפשר להציע לכם כמה וכמה סופים.
למשל: שני החתולים נעשו חברים כה טובים, שהחליטו להישאר יחד אחרי שייחלצו בשלום מהאוטו-זבל, ויגורו במקום אחד וישמרו אחד על השני. בזמן שאחד יָשֵׁן בפח אשפה, השני עומד על המשמר ודואג להעיר את חברו בעוד מועד.
כי ברור שהמשותף להם עולה על המפריד. כי שניהם נרדמו בפח אשפה על חתיכת בשר (סמילוביץ' נרדם דווקא על חתיכת אווז מוזרק מיץ תפוזים עם חתיכות דקות של תפוז, טבולות בוויסקי קנדי). כלומר, שניהם נמשכים לטיפה המרה. הא? מה דעתכם ילדים?
ילדים?
נרדמתם, מתוקים.

 

(סוף שנות ה - 70)

 

 

את הסיפור המצחיק הזה ועוד סיפורים קצרים ושנונים שכתב מאיר אריאל, תמצאו בספר ד"ר התחכמות, שיצא לרגל שנת ה-20 לזכרו וכולל את מיטב כתביו.

​

ניתן לפנות לבית אריאל לעיון בחומרי המקור ולרכישת חלק מהפריטים המוצגים בתערוכה.